ביאור שטיינזלץ על מנחות צ״ג

1 שלושת קראי מקראות הללו "קרבנו" למה לי? ומשיבים: "קרבנו" כלשון המיעוט באה להורות כי דווקא על קרבנו הוא סומך, ולא סומך על קרבן חבירו. "קרבנו" — דווקא על קרבן של ישראל הריהו סומך, ולא על קרבן של גוי. "קרבנו" — לרבות כל בעלי קרבן השותפים בקרבן לענין הסמיכה, שכולם צריכים לסמוך על קרבנם, ואין יוצאים בסמיכה שסומך אחד מהם עבור כולם.

2 א שנינו במשנה שהיורש סומך על קרבנו של מורישו.

3 ובענין זה תני שנה רב חנניה קמיה לפני רבא את דברי משנתנו כך: היורש אינו סומך על קרבנו של מורישו, וכן היורש אינו מימר מחיל דין תמורה בקרבנו של מורישו. תהה על כך רבא, והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנתנו שלא כדברים הללו, אלא שהיורש סומך על קרבן מורישו, ומביא את נסכיו של אותו קרבן, ומימר בקרבנו של מורישו!

4 אמר ליה לו רב חנניה לרבא, האם עלי איפכאי להפוך את גירסת המשנה ששניתי, ולומר בה כי היורש סומך והיורש מימר? אמר ליה לו רבא בתשובה: לא, אינך נצרך להפוך את גירסת המשנה, שכן מתניתין מני משנתנו זו שאתה שנית, כשיטת מי היא? כשיטת ר' יהודה היא, דתניא שכן שנויה ברייתא: היורש סומך, היורש מימר. ואילו ר' יהודה אומר: היורש אינו סומך, היורש אינו מימר.

5 ומבררים: מאי טעמא מה טעם, מה מקור שיטתו זו של ר' יהודה? ומסבירים: לענין הסמיכה הריהו דורש את הכתוב "קרבנו" למעט: דווקא על קרבנו הוא סומך, ולא סומך על קרבן אביו. ואילו לענין שאין היורש ממיר, הריהו יליף למד בהיקש את הדין הנוגע לתחלת הקדש מעשה התמורה, שמחיל הקדש על בהמת החולין מהדין הנוגע לסוף הקדש מעשה הסמיכה, הנעשה לאחר שכבר הוקדשה הבהמה. מה סוף הקדש — היורש אינו סומך אף תחילת הקדש — היורש אינו מימר.

6 ורבנן וחכמים הסבורים שיורש סומך ויורש ממיר, מה מקור שיטתם? לענין התמורה — שאמר הכתוב בדין התמורה לשון ריבוי "המר ימיר" "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ויקרא כז, י, שבאה לרבות לענין התמורה אף את היורש שממיר בקרבן מורישו. ואילו לענין שהיורש סומך, יליף למד היקש הדין הנוגע לסוף הקדש סמיכה מהדין הנוגע לתחלת הקדש תמורה: מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך.

7 ושואלים: ורבנן וחכמים האי מיעוט זה "קרבנו" שר' יהודה למד ממנו למעט את היורש מסמיכה על קרבן מורישו, מאי עבדי ליה מה הם עושים, לומדים בו? ומשיבים: הם למדים מכתוב זה: "קרבנו" — ולא קרבן גוי, "קרבנו" — ולא קרבן חבירו, "קרבנו" — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

8 ושואלים מצד שני: ור' יהודה, שלמד מ"קרבנו" למעט את היורש, מנין הוא לומד את הדברים הללו? ומשיבים: הלכה זו שיש לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה — לית ליה אין לו, אין הוא מקבל. ואי נמי אית ליה ואם גם כן תאמר כי יש לו, הריהו מקבל הלכה זו, אפשר לומר כי את המיעוט ביחס לגוי וביחס לחבירו שאינם סומכים, לדעת ר' יהודה מחד קרא נפקא ממקרא אחד הוא יוצא, נלמד. ומעתה, אייתרו ליה תרי קראי נותרו לו, לר' יהודה, איפוא שני מקראות לדרוש: חד אחד מהם כדי לדרוש "קרבנו" — ולא קרבן אביו, שאין היורש סומך. ואידך והאחר — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

9 ושואלים: ולשיטת ר' יהודה, הסבור שאין היורש ממיר, האי זה הכתוב "המר ימיר" שחכמים דרשו ממנו שהיורש ממיר, מאי עביד ליה מה הוא עושה, דורש בו? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו פסוק זה כדי לרבות את האשה, שאף בה נוהג דין תמורה. דתניא שכן שנויה ברייתא: לפי שכל הענין כולו של פרשת התמורה אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו, כלומר, כיצד אנו מגיעים לרבות אף את האשה לדין התמורה? לכך תלמוד לומר הריבוי "המר ימיר".

10 ושואלים לצד שכנגד ורבנן וחכמים, שלמדו מ"המר ימיר" לענין שהיורש ממיר, מנין להם שאף האשה בכלל דין התמורה? ומשיבים: חכמים דרשי דורשים זאת ממה שנאמר "ואם המר ימיר", שבאה תוספת המלה "ואם" להורות שאף האשה בכלל. ואילו ר' יהודה, שדרש כן מהלשון "המר ימיר" — את המלה "ואם" הוא לא דריש לא דורש.

11 ב משנה ועוד בדיני הסמיכה על הקרבן. הכל כשהם מביאים את קרבנם, הריהם סומכין עליו, חוץ מהחרש זה שאינו שומע, ואינו מדבר, והשוטה, והקטן. וכן אין סומכים על קרבנם הסומא, והגוי, והעבד, והשליח המביא את קרבנו של זה שמשלחו לכך, והאשה.

12 וסמיכה על הקרבן אינה מעכבת את הכפרה, שכן הריהי כשירי נספח ותוספת בלבד לעצם המצוה.

13 ודרך הסמיכה היא שסומכים על הראש של בהמת הקרבן, בשתי הידים של הסומך. ובאותו מקום במקדש שבו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. וטעם הדבר: לפי שתכף מיד לאחר הסמיכה צריכה להיעשות השחיטה.

14 ג גמרא שנינו במשנתנו שהחרש השוטה והקטן והסומא והגוי אינם סומכים. ושואלים: בשלמא נניח, זה מובן מדוע החרש והשוטה והקטן אינם סומכים, הרי זה משום דלאו שלא בני דעה נינהו הם, וכן הגוי נמי גם כן אינו סומך, שהרי נאמר במצות סמיכת הקרבן "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ב— ד. ומכאן למדים: דווקא בני ישראל הם שסומכין על קרבנם, ואין הגוים סומכין על קרבנם. אלא סומא מאי טעמא מה טעם לא סומך על קרבנו?

15 נחלקו בכך רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אחד מהם אמר בטעם הדבר כי אתיא באה, נלמדת הלכה זו מתוך היקשה של מצות הסמיכה בכל הקרבנות למצות הסמיכה הנעשית בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר...". שם ד, טו, שכן דינם של זקני עדה הסנהדרין הסומכים על הקרבן שהסומא פסול בהם.

16 וחד ואחד מהם אמר כי אתיא באה, נלמדת הלכה זו מתוך היקשה של מצות הסמיכה בכל הקרבנות למצות הסמיכה האמורה בעולת ראייה, שכן הסומא פטור מעולת ראייה, ואין נוהגת בו איפוא סמיכה כלל.

17 ומבררים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שאת הדין שסומא אינו סומך בשאר הקרבנות למדים מעולת ראייה, מאי טעמא מה טעם לא יליף לא למד זאת מן הסמיכה הנעשית על ידי זקני העדה?

18 ומשיבים: לדעתו ראוי ללמוד את פטור הסמיכה בסומא מעולת ראייה, ולא מפר העלם דבר של ציבור, שכן דנין למדים דין קרבנו של יחיד מקרבנו של יחיד, כעולת ראייה, ואין דנין קרבנו של יחיד מקרבנו של ציבור, כפר העלם דבר של ציבור.

19 ושואלים לצד האחר: ולמאן דיליף ולמי שלמד את פטור הסמיכה בסומא מזקני עדה, מאי טעמא מה טעם לא יליף לא למד זאת מעולת ראייה? ומשיבים: דנין מידי דכתיב ביה דבר שכתוב בו מצות הסמיכה בגופיה בעצמו, מפורש בתורה, ממידי דכתיב ביה מדבר שכתוב בו מצות הסמיכה בגופיה בעצמו, כבפר העלם דבר של ציבור. ולאפוקי להוציא, למעט מן האמור בעולת ראייה, שכן היא גופה עצמה שצריכה סמיכה לא נאמר במפורש, אלא מעולת נדבה גמרה נלמדת.

20 דתני תנא קמיה ששנה חוזר המשניות לפני רב יצחק בר אבא: נאמר בפרשת היום השמיני לימי המילואים, בדין קרבן חובתו של אהרן "עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה". ויקרא ט, ב, "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט" שם טז. ובאה לשון "כמשפט" לומר: דין עולת חובתו של אהרן הריהו כמשפט עולת נדבה. ומכאן לימד הכתוב על כל עולת חובה שהריהי טעונה סמיכה. ואף דין עולת ראייה שטעונה סמיכה נלמד מכאן.

21 א שנינו במשנתנו כי אין העבד והשליח והאשה סומכים. ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר בדין הסמיכה על הקרבן "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" שם א, ג, והרי הדגשה זו של המלה "ידו" באה לומר: דווקא ידו של בעל הקרבן היא הסומכת, ולא יד עבדו. "ידו" — דווקא של בעל הקרבן ולא יד שלוחו. "ידו" — דווקא של בעל הקרבן ולא יד אשתו.

22 ושואלים: כל הני אלה שלושת המיעוטים למה לי? והרי לכאורה, די היה להשמיענו דבר אחד, ללמדנו שרק בעל הקרבן הוא הסומך, ואין אחרים סומכים. ומשיבים: צריכא נצרך הדבר להיאמר באופן זה, שכן אי כתב רחמנא חד אם היתה כותבת התורה רק מיעוט אחד, הוה אמינא הייתי אומר כי בא מיעוט זה למעוטי למעט מסמיכה רק את העבד, וטעם הדבר: משום דלאו בר שכן אינו בן חיוב במצו‍ת, אבל שליח דבר שבן מצוה הוא וכלל הוא בדיני השליחות כי שלוחו של אדם הריהו כמותו, אימא לסמוך אמור שיסמוך על קרבן משלחו, לכך נצרכים אנו למיעוט נוסף, לגבי השליח.

23 ואי אשמעינן הני תרתי ואם היה הכתוב משמיע לנו רק את אלה שני המיעוטים, הייתי אומר כי דווקא שני אלה עבד, ושליח אינם סומכים על קרבן האדון והמשלח, וטעם הדבר: משום דלאו כגופיה דמיא שאינם נחשבים כגופו, אבל אשתו, דכגופיה דמיא שכגופו של בעלה הריהי נחשבת אימא תיסמך אמור שתסמוך על קרבנו של בעלה, על כן צריכא צריך לומר מיעוט נוסף, שאף האשה אינה סומכת.

24 ב שנינו במשנתנו שאין הסמיכה אלא שירי מצוה, ולכך אינה מעכבת את כפרת הקרבן. ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא על הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו". ויש לשאול: וכי הסמיכה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא בהזאת הדם, שכן נאמר במפורש בעניינו של הדם "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" שם יז, יא! אלא בא הכתוב לומר לך, שאם עשאה לסמיכה, מתוך זלזול שהיא רק שירי מצוה, ולא כחלק מההקרבה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה גמורה בקרבן זה, ואף שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

25 ובדומה לכך גם תניא שנויה ברייתא נוספת לגבי אצל מצות התנופה בקרבן המצורע כי האי גוונא כעין זה. שכן נאמר בקרבן המצורע הדל "...ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו..." שם יד, כא. ואף על הנאמר בכתוב זה יש לתהות: וכי התנופה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא בהזאת הדם, שכן נאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" שם יז, יא! אלא בא הכתוב לומר לך שאם עשאה לתנופה, מתוך התייחסות אליה רק כשירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה של ממש בקרבן זה, והגם שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

26 ג שנינו במשנה במעשה הסמיכה שהריהי נעשית על הראש של הקרבן. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא על הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה": הדגשה זו על הראש באה להוראה: דווקא על ראש הקרבן תהא ידו של הסומך, ולא שתהא ידו על הצואר גרון הבהמה וכן שתהא ידו של הסומך על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על הגביים גב הבהמה. וכן שתהא ידו על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על החזה של הבהמה.

27 ושואלים: כל ההוראות הני הללו למה לי? ומשיבים: צריכי נצרכות כולן להיאמר, דאי כתב רחמנא חד שאם היתה כותבת התורה רק אחת מהם, הייתי אומר כי באה הוראה זו למעוטי למעט דווקא את מקום הצואר מכלל הסמיכה, וטעם הדבר: משום דלא קאי בהדי שהצואר, הגרון אינו עומד בגובה שווה יחד עם ראשו של הקרבן. אבל גבו של הקרבן, דקאי להדי שעומד הוא ביחד עם ראשו אימא אמור שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא צריך שתיאמר גם הוראה זו.

28 ואי אשמעינן הני תרי ואם הכתוב היה משמיע לנו רק את שתי ההוראות הללו, היינו אומרים כי דווקא שני מקומות אלה אינם ראויים לסמיכה בבהמה, וזאת משום שלא איתרבי לא התרבו שני איברים אלה בקרבן לענין דין התנופה, אבל חזה דאיתרבי שהתרבה לתנופה בקרבן תנופת חזה ושוק, אימא אמור שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא צריך שתיאמר גם הוראה זו.

29 ד שנינו במשנה שהסמיכה צריכה להיות על ראש הבהמה, ומעתה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמי בית המדרש: אם היתה הסמיכה על ראש הבהמה, ואולם הסומך שם ידו על הצדדין של ראש הקרבן, מהו דינו, האם עלתה לו בכך סמיכה? ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו מהלכה זו דתניא ששנויה בברייתא, אבא ביראה בר' אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה" בא להורות כי דווקא על גובה ראשו של הקרבן, ולא שתהא ידו על הצדדין של ראש הקרבן.

30 ה ועוד בדיני הסמיכה, בעי שאל ר' ירמיה: כרך הסומך מטלית על ידו, מהו הדין שתחוץ שתיחשב המטלית לחציצה בין ידו של הסומך לבין ראש הקרבן? ואומרים: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו מברייתא, ששנינו בה: ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח.

31 ו ועוד שנינו במשנתנו כי הסמיכה נעשית בהנחת שתי הידים של הסומך על ראש הקרבן. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו, מה מקורם בתורה? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא הכתוב בסדר עבודת יום הכיפורים "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו..." ויקרא טז, כא, ואף שהקריאה בכתוב היא "ידיו", כתיב נאמר בו, בכתיב חסר, "ידו", וכן כתיב נאמר בו עוד המלה "שתי" — הרי זה בנה בנין אב, הנוגע להלכות אחרות, המלמד כי בכל מקום בתורה שנאמר בו "ידו" — הרי הכוונה כאן היא לשתים, עד שיפרט לך הכתוב ויאמר במפורש "אחת".

32 מסופר כי אזל הלך ר' אלעזר ואמרה להא שמעתא בבי מדרשא את השמועה, ההלכה, הזו שאמר ריש לקיש בבית המדרש, ולא אמרה משמיה משמו של ריש לקיש. שמע על כך ריש לקיש ואיקפד והקפיד על שלא נמסרו הדברים בשם אומרם. ומשום שהקפיד הקשה עליו, ואמר ליה לו לר' אלעזר: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר כי כל היכא דכתיב מקום שכתוב בו "ידו" — תרתי נינהו שתי ידיים הן, אם כן, למה לי למכתב לכתוב בתורה "ידיו" "ידיו" בלשון רבים, והרי די לומר "ידו"?

33 ונמסר כי ריש לקיש אקשי ליה הקשה לו לר' אלעזר מעשרים וארבע מקומות שכתוב בהם "ידיו", וכגון "...ידיו תביאינה את אשי ה' ..." שם ז, ל, "...ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" דברים לג, ו, "...שכל את ידיו כי מנשה הבכור" בראשית מח, יד, אישתיק שתק ר' אלעזר, שלא מצא תשובה לדבר.

34 לבתר דנח דעתיה לאחר שנחה דעתו של ריש לקיש, אמר ליה לו לר' אלעזר: מאי טעמא לא תימא מה הטעם לא אמרת לי בתשובה על שאלותיי, כי כלל זה ש"ידו" האמורה בתורה הכוונה היא לשתי ידיים — רק בידיו של אדם הנאמרים בהקשר לסמיכה קאמרי אני אומר, ואילו במקום אחר רק כשנאמר "ידיו" הרי זה שתי ידיים. ולכך אין להקשות מדוע נאמר בכל עשרים וארבעה המקומות הללו "ידיו".

35 ומקשים על תירוץ זה: והרי בענין סמיכה נמי כתיב גם כן נאמר הלשון "ידיו" ולא "ידו", כנאמר בסמיכת יהושע על ידי משה: "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו..."במדבר כז, כג! ומשיבים: כלל זה שכל מקום שנאמר בו "ידו" הכוונה לשתי ידיים — דווקא בסמיכה של בהמה קאמרי אמרתי, אבל בסמיכה על האדם דוגמת סמיכת משה על ראש יהושע הלשון "ידו" משמעה יד אחת, ולכך הוזקק הכתוב לומר "ידיו" להורות כי היתה זו סמיכה בשתי ידיים.

36 ז ועוד שנינו במשנתנו כי במקום שבו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. והוסיפה המשנה ואמרה כי תכף לסמיכה שחיטה. ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר בכך שבמקום שבו סומכים שם שוחטים את הקרבן, די היה לומר כי תיכף לסמיכה על הקרבן היא שחיטתו, ומכך נבין שבמקום שבו סומכים על הקרבן שם הוא נשחט? ומסבירים: הכי קאמר כך הוא אומר, כך משמעות הדברים, במקום שבו סומכין על הקרבן שם גם שוחטין אותו, ומדוע? משום שתכף לסמיכה שחיטה, ולכן אין לוקחים את הבהמה למקום אחר.

37 ח משנה יש חומר צד חומרה הנוהג בסמיכה על הקרבן מבתנופה, שאין נוהג בה צד זה. וכן יש צד חומרה הנוהגת בתנופה מבסמיכה. ומפרטים: חומרה הנוהגת בסמיכה שאינה נוהגת בתנופה: שאם חברו כמה אנשים לקרבן אחד — אחד מהם מניף למען כל החברים. ואולם אין אחד החברים על הקרבן סומך לכל החברים, אלא כל אחד צריך לסמוך לעצמו. ומצד שני, חומר שיש בתנופה ואין בסמיכה: שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד כשלמים, שאימוריהם וחזה ושוק שלהם הריהם מונפים, ובקרבנות הצבור בשני כבשי עצרת, המונפים חיים עם שתי הלחם.